גמרא
פירוש
וּמִי הֲוָה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהָתַנְיָא מִשֶּׁנִּגְנַז אָרוֹן נִגְנַז שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְצִנְצֶנֶת הַמָּן וּמַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְאַרְגַּז שֶׁשָּׁלְחוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר {שמואל א ו׳:ח׳} וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבוֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אוֹתוֹ וְהָלָךְ.
וּמִי גְּנָזוֹ יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה גְּנָזוֹ שֶׁרָאָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה {דברים כ״ח:ל״ו} יוֹלֵךְ ה׳ אוֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ וְגוֹ׳ צִוָּה וּגְנָזוּם שֶׁנֶּאֱמַר {דברי הימים ב ל״ה:ג׳} וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכׇל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה׳ תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָתְיָא שָׁם שָׁם אַתְיָא מִשְׁמֶרֶת מִשְׁמֶרֶת אָתְיָא דּוֹרוֹת דּוֹרוֹת אָמַר רַב פָּפָּא בַּאֲפַרְסְמָא דַּכְיָא.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שראה שכתוב בתורה יוליך ה׳ אותך ואת מלכך וגו׳. כמ״ש בו ויהי כשמוע המלך את דברי התורה ויקרע וגו׳ דהיינו שקרא בענין תוכחה זו יולך ה׳ וגו׳ וכתב בעל יפה מראה בשם המפרשים וכי מקודם שנמצא ספר הזה לא קרא מקרא זה ותירצו שמצא חלקיה הספר נגלל על מקרא זה ולכן הבין כי בשורה רעה היא עכ״ל:
צוה וגנזום שנאמר ויאמר ללוים וגו׳ תנו את ארון הקדש בבית וגו׳ פרש״י בפרק הוציאו לו והא התם קאי אלא גניזה הוא עכ״ל ולא ניחא להו למימר דלא הוה קאי התם שהעבירו מנשה ואמון את הארון ושמו תחתיו פסיליהם וגו׳ ולפיכך צוה יאשיהו להשיבו למקומו וכן פרש״י לפי פשוטו בד״ה ע״ש דא״כ הל״ל החזירו או השיבו את ארון הקודש וגו׳ אבל תנו משמע ליתנו למקום שלא היה שם מעולם וכה״ג מדקדק התלמוד בפרק י״נ ויקח ויחזור מבעי ליה וק״ל: כמין ב׳ טיפין מרגליות היו תלויות באהרן בזקנו כו׳. המאמר הזה אומר דרשני דמה ענין ב׳ טיפין מרגליות ומהיכא מפיק ליה מהאי קרא וע״ק דמשמע דלא ירדו מעולם מזקנו ונשארו שם וא״כ סיפיה דקרא היאך יתפרש שנאמר שיורד על פי מדותיו גם קשה לפרש״י דכשהוא מספר כו׳ כשהיה מדבר עם אחרים עולות כו׳ וא״כ למה לא נפלו בתנועותיו הגדולות מזה כגון הליכה ישיבה שכיבה ובפירוש אחר שפרש״י בפ״ק דכריתות שכשהיה מסתפר במספרים קצת מהזקן היו עולות למעלה בזקן יתיישב זה וע״ק שאמר על דבר זה היה משה דואג כו׳ דמשמע משום שהיו אלו הטיפין תלויות בו והרי ראה בו מעשה נסים גם קשה גם אם היה יורד מראש לזקן למה היה חושש משום זה שירד גם עליו גם קשה מה ענין הדמיון כמו שהטל חרמון אין בו מעילה כך שמן כו׳ וע״ק לפי פשטיה כפרש״י על הלשון אף שמן המשחה שבזקן אהרן כו׳ שהרי לא היה חושש משום מעולה בשמן שבזקן אהרן רק משום שהיה ירא שמא נגע בשמן המשחה כשלבשו לאהרן וע״ק למה אהרן דואג אחר שנתבשר משה שאין בשמן המשחה שבזקן אהרן שום מעילה ולמה תלה אח״כ מעילת אהרן שלא מעל במשה גם המקראות הביאם שלא כסדרן בב׳ קראי דבמשה הביא קרא המאוחר כטל חרמון וגו׳ ובאהרן הביא קרא דלקמיה הנה מה טוב וגו׳. הוא מבואר דאמרינן בזבחים פ׳ טבול יום אמר רב משה כ״ג וחולק בקדשים היה שנאמר וגו׳ מיתיבי ה׳ שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל יבמה מלך אישה כ״ג בנה סגן בן בנה משוח מלחמה ואחיה נשיא שבט ואבלה על ב׳ בניה מלך אין כ״ג לא אימא אף מלך כתנאי ויחר אף ה׳ במשה וגו׳ רשב״י אומר אף זה נאמר בו רושם הלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הוא אלא ה״ק אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשיו הוא כהן ואתה לוי וח״א לא נתכהן משה אלא ז׳ ימי המלואים בלבד וח״א לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה שנאמר ומשה איש האלהים בני יקראו על שבט הלוי ואומר כו׳. ויש לדקדק אמאי לא נקט כן באהרן גופיה שהיו לו ה׳ שמחות שהוא כ״ג ואחיו מלך וגיסו נשיא ובנו סגן ובן בנו משוח מלחמה י״ל בזה דלכך לא נקט אהרן גופיה שהיה כ״ג ואין אבילות נוהג בו כמ״ש בענין ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם וגו׳ אבל אלישבע היתה נוהגת ב׳ אבילות ע״ד לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה וגו׳ אבל לפי דרכינו יש להשיב בזה כי באמת נדב ואביהוא היו ב׳ סגני כהונה כדאיתא במדרש רבה ואחרי מותן נתמנו במקומן אלעזר ופנחס והיה אז לאלישבע ה׳ שמחות וב׳ אבילות אמנם אהרן שידע סיבת מיתתן ע״ד שהקריבו עצמן ליכנס לפנים ועדיין לא הוזהרו עד״ז כמפורש במדרשות חשש שהוא מעל בחטא העגל וכמ״ש ובאהרן התאנף ה׳ להשמידו וגו׳ שע״י כך הוא וזרעו אינן ראוין עוד לכהונה ולכנוס לפניו ית׳ ב״ה וע״כ היה דואג ולא היה לו שמחה בכל ענין ה׳ שמחות שזכר והוא ענין המאמר שהתחלנו בו לפי שכבר נתנה הכהונה למשה כי היה שלם במושכלות יותר מכל אדם שנאמר בו ודבר ה׳ עמו פנים וגו׳ וכי קרן עור פניו וגו׳ ובעבור חרון אף נעלה ממנו ופסקה מזרעו ונתנה הכהונה לאהרן אחיו כי הוא היה שלם במדות יותר מכל אדם ונתנה לו ולזרעו לעולם כמ״ש בריתי היתה אתו החיים והשלום וגו׳ ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון והוא מפורש ששנינו בו אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה ועל זה אמר כשמן הטוב על הראש שיורד על הזקן זקן וגו׳ מדכתיב זקן כפול שירדו ב׳ טיפין מב׳ צידי הזקן מומין ומשמאל ולא ירדו למטה שוב אבל נשארו שם והוא לרמז על ב׳ המשוחים בכהונה שהאחד הוא הכ״ג והב׳ הוא משוח מלחמה כדאמרינן לקמן משוח יכול מלך ת״ל כהן אי כהן יכול משוח מלחמה ת״ל והכהן המשיח שאין משיח ע״ג וע״כ היו תלויות בו לרמז שבו יהיו תלויות ולא יפסקו ממנו ומזרעו לעולם וע״כ היו בו ב׳ אחד מימין ואחד משמאל כמ״ש הסגן מימין כו׳ והוא בעצמו ענין נבואה של זכריה שראה שני זיתים ואמר מה אלה שני בני היצהר שהוא רמז למשוחים מן הכהונה שלא יפסקו מזרעו של אהרן לעולם ורש״י פירש שם כהונה ומלכות ולא משמע כן דהא על בית שני נאמרה נבואה זו ולא היה שם מלכות בית דוד דמלכי ישראל אין מושחין אותן כדאמרינן בשמעתין. ומפרש רב פפא סיומא דהאי קרא שיורד על פי מדותיו
תנא כשהוא מספר כו׳. ר״ל שזכה אהרן שיורד שמן המשחה כדלעיל על זקנו ר״ל על בשביל מדותיו שהיו לו בפיו שהיה מספר ומדבר שלום בין איש לחבירו וע״ז אמר כשהוא מספר עם אחרים דהיינו לעשות שלום ביניהם היו עולות ויושבות לו כו׳ לרמוז דבזכות זה הוא זוכה שלא יהיה למשיחיו הפסק ואמר שעל דבר זה שראה באהרן היה משה דואג לפי שהוא היה ג״כ כ״ג ולא זכה לב׳ טיפין שיבטיחו הש״י ב״ה על ב׳ משיחים שלא יפסקו מזרעו ולמ״ד נמי לעולם לא נתכהן משה רק בז׳ ימי המלואים מ״מ מלך היה שהוא ג״כ נקרא משוח ולא הובטח שיהיה גם מזרעו מלך כמ״ש אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות ומוקי ליה שם לו ולא לזרעו כו׳ ולא זכה לטיפה בזקנו להורות לו שלא יהיה נפסק מלכות מזרעו וע״כ היה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה שיש בו שום מעילה וחטא שלא זכיתי לשמן המשוחים האלו כמו שזכה אחי אהרן גם היה דואג ע״פ מ״ש שם בשעה שפוסקין לו לאדם גדולה פוסקין לו ולדורות שנאמר לא יגרע מצדיק עינו וגו׳ ואם הגיס דעתו הקב״ה משפילו וע״כ אמר שמא מעלתי להתגאות ואמר שיצתה ב״ק ואמרה כטל חרמון וגו׳ כי הנה הר חרמון הוא יותר גבוה מהר ציון והטל יורד ממנו להר ציון וכשם שאין בחרמון מעילה שהוא מניח לירד הטל ממנו אבל הוא למעלתו אשר הוא מוריד ומשפיע הטל להר ציון למקום המוכן לברכה אשר שם צוה ה׳ את הברכה וגו׳ ובדמיון הזה שמן המשחה שבזקן אהרן ולא בזקנתך אין בך חשש מעילה אבל הוא למעלתך שאתה הוא הראש ואתה משפיע להיות הכהונה מזרע אחיך לו ולזרעו לדורות ולכך לא כתיב על ראש אהרן כדכתיב על זקן אהרן כי הראש הנאמר בכתוב הוא משה שהוא ראשו של אהרן דוגמא שדרשו אחי וראש דגבי בנימין על יוסף אחי הוא וראשי הוא ולענין מלכות נמי שהיית דואג אין בך מעילה ושום חטא שהרי אתה הראש ומשפיע על תלמידך יהושע כמ״ש בו שאין מתקנא בבנו ותלמידו. ואמר עוד ועדיין היה אהרן דואג כו׳ כמ״ש לעיל כי כשמתו בניו שהיו ב׳ סגני כהונה דהיינו שיהיה האחד כ״ג במקומו והב׳ יהיה משוח מלחמה היה דואג ותלה מיתתן בו בעון העגל ומעל בשמן ב׳ המשוחים האלו שיפסקו ממנו. ואמר שיצתה בת קול וא״ל הנה מה טוב ומה נעים וגו׳ זכר ב׳ מעלות טוב נאמר על בעל מדות טובות שהיו באהרן ונעים נאמר על המושכלות כמ״ש על התורה אמרי נועם שהיה במשה יותר מבכל אדם כמ״ש לעיל וז״ש מה טוב מדות של אהרן ומה נעים תורתו של משה אשר ע״כ זכו לשבת יחד בדור המדבר בכהונה גדולה ומלכות גם יחד שכמו שמשה לא מעל אבל זכה להשפיע מכבודו לאחרים שאפשר לא היו בניו ראוים כ״כ ויותר היה כבודו בבני אחיו כך אהרן לא מעל וחטא שתפסוק ח״ו הכהונה מזרעו הנשאר לו אבל אלו בניו מתו למעלתם כמ״ש בקרובי אקדש והוא ענין תחלת פרשת אחרי מות שבא אליהם בתנחומין על דאגות אלו שזכר. ואמר וידבר ה׳ אל משה וגו׳ שדבר לו תנחומין על דאגתו שלא נתנה לו הכהונה לו ולזרעו שהרי בקרבתם לפני ה׳ וימותו וכבר נגזרה גזירה להיות הנקרבים בראשונה לשכינה שימותו כמ״ש כי בקרובי אקדש ואילו נעשה כן בשני בניך כמו שנעשה בשני בני אהרן הרי כבר פסקה הכהונה מזרעך וזרעך כלה אבל כבודך ליתן הכהונה לאחיך שתתקיים הכהונה בבניו הנותרים כמו שאמר אל אלעזר ואיתמר הנותרים. ואמר שדיבר גם תנחומין לאהרן על שהיה דואג שמא חטא ומעל בעון עגל שתפסק ממנו הכהונה הנה אחיך הוא ע״ד שאמר שבת אחים כשם שאתה לא מעלת כן הוא לא מעל: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך כו׳. דכל מלכות בית דוד בני מלכים הם ואין מושחין אותן אלא מפני המחלוקת כדאמרינן לעיל ולכך מושחין אותן על המעיין שתמשך מלכותן כמעיין ולא יפסיקן המחלוקת וע״ז מייתי משלמה כמ״ש לעיל שהיה משיחתו מפני מחלוקת של אדוניהו משא״כ משיחה דכ״ג דאפילו כ״ג בן כ״ג מושחין שלא מפני המחלוקת ולכך לא בעי מעיין וק״ל: מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו׳. יש לדקדק בדברי המאמר הזה מעיקרא אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא כו׳ ובעשיה לא קאמר רק חלוקה הראשונה דהיינו אי משך נהוריה נידע דמסיק שתא ולא קאמר חלוקה השניה דאי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא וכן בבעי למידע אי מצלח אי לא לירבי כו׳ לא קאמר אלא אי שמין ושפיר מצלח ולא קאמר אי לא שמין ושפיר לא מצלח וכן בבעי למידע אי חזר ואתי לביתיה כו׳ לא קאמר אי לא חזי בבואה דבבואה דלא אתי לביתיה ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי כו׳ כדאמרינן פרק ד׳ מיתות וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית׳ ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית׳ ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית׳ ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב״ה וחזרה וכו׳ אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית׳ ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו׳ הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו׳ לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה״ק אי לא דהיינו דא״נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש (דאם כן) [דא״נ] לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב״ה ואפשר שישתנה בשום זכות וכן באי מצלח אי לא היינו דידע דמצלח בהחלט ואי לא היינו דלא ידע כאילו לא עשה כלום ולכך בעשיה לא נקט אלא אי שמין ושפיר מצלח אבל אי לא שמין אפשר דמצלח ואפשר דלא מצלח ולא ידע כלום וכן יש לפרש באי חזר לביתיה אי לא דהיינו אי לא ידע ולכך לא נקט אלא אי חזי בבואה וכו׳ אבל אי לא חזי בבואה דבבואה לא ידע כלום והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו׳ ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב. דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו׳ כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו׳ והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה׳ אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקב״ה אותם מעליהם דאין הקב״ה מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה׳ אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו׳ שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו׳ אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק: אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו׳. ר״ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש:
יהא רגיל (למיתי) [למחזי] בריש שתא קרא וכו׳. דכל הני סימנין לטובה הן אי כפרש״י הכא ובפרק קמא דכריתות דגדלי מהר ואיכא דמתקי שהוא לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה ואי כפי׳ המרדכי בשם רבינו האי רוביא ירבו זכיותינו וכו׳ ע״ש ובטור א״ח סימן תקפ״ג אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש: כי בעיתו מיעל ומגמרי וכו׳. הוא מל׳ הגמרא כשאתם רוצים ללמוד גמרא מרבכם שהוא פלפול והויות דאביי ורבא גרסו מתני׳ מקודם דעיקר הגמרא הוא ליישב המשניות בכל דבר שיש להסתפק בה וע״כ גרסו המתני׳ מקודם כדי שתהיו בקיאין בה. ואמר חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות וגו׳. והכי אמרינן נמי בעירובין שאמר רבי ראיתי את ר״מ מאחוריו וכו׳ ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדידנא טפי שנאמר והיו עיניך רואות וגו׳ והוא שהדבור של אדם משתנה ומשתמע לפעמים לתרי אפי אבל מתוך עקימת שפתים וקריצת עינים שבאדם לפעמים יש להבין כוונתו של המדבר וז״ש והיו עיניך רואות לפנים את מוריך המורה לך כונת המדבר ומזה הטעם אמרינן נמי לקמן בסוף פרקין בני ת״ח וכו׳ בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם כדי שיהיו עיניהם רואות מוריהם אבל כשאין להם דעת אמרינן שם שיושבים לפני אביהם ופניהם כלפי העם מפני כבודם דאין לחוש בהם שיראו מוריהם. ואמר גרסו על נהרא עיין פרש״י ועי״ל ע״פ מ״ש בפ״ק דתענית למה נמשלו ד״ת למים וכו׳ מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וז״ש דכי היכי דמשכן מיא ממקום גבוה לנמוך כך נמשך שמעתתייכו מדעת גבוה לנמוך ורוח שפלה וביאור זה שיתנהגו בפחות ותיבו אקיקלי דמתא מחסיא דהיינו מקום שפל ומקום תורה ולא תיבו באפדני דפומבדיתא שהוא מקום חשוב ואינו מקום תורה כ״כ וכן לענין אכילה תתנהגו בפחות:
טב גילדנא סריא. שהוא מאכל שפל לבעלי תורה:
מכותהא דרמי כיפי. שהוא מאכל עשירים ובעלי תענוג ועי״ל ולא תיבו אפדני דפומבדיתא ע״פ מ״ש פרק העור והרוטב פומבדיתא לוייך אשני אושפיזך לפי שהיו גנבים ביותר וז״ש תיבו אקיקלי דמתא מחסיא ר״ל במקום פרהסיא ולא תחוש לך לגניבה ולא תיבו אפדני דפומבדיתא ואפילו באפדני ובמקום מוצנע ביניהם לא תוכל להשמר מהם מגניבה וכה״ג אמרינן בפרק ערבי פסחים דאכיל קיקלי אקיקלי דמתא שכיב דהיינו לענין מקום פרהסיא ודו״ק: רמה קרני וגו׳ דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן וכו׳. והוא רמז גם על משיח לעתיד שימשך מלכותו כמ״ש הכתוב וירם קרן משיחו כי המשיח שיבא לעתיד מבית דוד ויתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
צוה וגנזום שנאמר ויאמר ללוים וגו׳ תנו את ארון הקדש בבית וגו׳ פרש״י בפרק הוציאו לו והא התם קאי אלא גניזה הוא עכ״ל ולא ניחא להו למימר דלא הוה קאי התם שהעבירו מנשה ואמון את הארון ושמו תחתיו פסיליהם וגו׳ ולפיכך צוה יאשיהו להשיבו למקומו וכן פרש״י לפי פשוטו בד״ה ע״ש דא״כ הל״ל החזירו או השיבו את ארון הקודש וגו׳ אבל תנו משמע ליתנו למקום שלא היה שם מעולם וכה״ג מדקדק התלמוד בפרק י״נ ויקח ויחזור מבעי ליה וק״ל: כמין ב׳ טיפין מרגליות היו תלויות באהרן בזקנו כו׳. המאמר הזה אומר דרשני דמה ענין ב׳ טיפין מרגליות ומהיכא מפיק ליה מהאי קרא וע״ק דמשמע דלא ירדו מעולם מזקנו ונשארו שם וא״כ סיפיה דקרא היאך יתפרש שנאמר שיורד על פי מדותיו גם קשה לפרש״י דכשהוא מספר כו׳ כשהיה מדבר עם אחרים עולות כו׳ וא״כ למה לא נפלו בתנועותיו הגדולות מזה כגון הליכה ישיבה שכיבה ובפירוש אחר שפרש״י בפ״ק דכריתות שכשהיה מסתפר במספרים קצת מהזקן היו עולות למעלה בזקן יתיישב זה וע״ק שאמר על דבר זה היה משה דואג כו׳ דמשמע משום שהיו אלו הטיפין תלויות בו והרי ראה בו מעשה נסים גם קשה גם אם היה יורד מראש לזקן למה היה חושש משום זה שירד גם עליו גם קשה מה ענין הדמיון כמו שהטל חרמון אין בו מעילה כך שמן כו׳ וע״ק לפי פשטיה כפרש״י על הלשון אף שמן המשחה שבזקן אהרן כו׳ שהרי לא היה חושש משום מעולה בשמן שבזקן אהרן רק משום שהיה ירא שמא נגע בשמן המשחה כשלבשו לאהרן וע״ק למה אהרן דואג אחר שנתבשר משה שאין בשמן המשחה שבזקן אהרן שום מעילה ולמה תלה אח״כ מעילת אהרן שלא מעל במשה גם המקראות הביאם שלא כסדרן בב׳ קראי דבמשה הביא קרא המאוחר כטל חרמון וגו׳ ובאהרן הביא קרא דלקמיה הנה מה טוב וגו׳. הוא מבואר דאמרינן בזבחים פ׳ טבול יום אמר רב משה כ״ג וחולק בקדשים היה שנאמר וגו׳ מיתיבי ה׳ שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל יבמה מלך אישה כ״ג בנה סגן בן בנה משוח מלחמה ואחיה נשיא שבט ואבלה על ב׳ בניה מלך אין כ״ג לא אימא אף מלך כתנאי ויחר אף ה׳ במשה וגו׳ רשב״י אומר אף זה נאמר בו רושם הלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הוא אלא ה״ק אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשיו הוא כהן ואתה לוי וח״א לא נתכהן משה אלא ז׳ ימי המלואים בלבד וח״א לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה שנאמר ומשה איש האלהים בני יקראו על שבט הלוי ואומר כו׳. ויש לדקדק אמאי לא נקט כן באהרן גופיה שהיו לו ה׳ שמחות שהוא כ״ג ואחיו מלך וגיסו נשיא ובנו סגן ובן בנו משוח מלחמה י״ל בזה דלכך לא נקט אהרן גופיה שהיה כ״ג ואין אבילות נוהג בו כמ״ש בענין ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם וגו׳ אבל אלישבע היתה נוהגת ב׳ אבילות ע״ד לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה וגו׳ אבל לפי דרכינו יש להשיב בזה כי באמת נדב ואביהוא היו ב׳ סגני כהונה כדאיתא במדרש רבה ואחרי מותן נתמנו במקומן אלעזר ופנחס והיה אז לאלישבע ה׳ שמחות וב׳ אבילות אמנם אהרן שידע סיבת מיתתן ע״ד שהקריבו עצמן ליכנס לפנים ועדיין לא הוזהרו עד״ז כמפורש במדרשות חשש שהוא מעל בחטא העגל וכמ״ש ובאהרן התאנף ה׳ להשמידו וגו׳ שע״י כך הוא וזרעו אינן ראוין עוד לכהונה ולכנוס לפניו ית׳ ב״ה וע״כ היה דואג ולא היה לו שמחה בכל ענין ה׳ שמחות שזכר והוא ענין המאמר שהתחלנו בו לפי שכבר נתנה הכהונה למשה כי היה שלם במושכלות יותר מכל אדם שנאמר בו ודבר ה׳ עמו פנים וגו׳ וכי קרן עור פניו וגו׳ ובעבור חרון אף נעלה ממנו ופסקה מזרעו ונתנה הכהונה לאהרן אחיו כי הוא היה שלם במדות יותר מכל אדם ונתנה לו ולזרעו לעולם כמ״ש בריתי היתה אתו החיים והשלום וגו׳ ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון והוא מפורש ששנינו בו אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה ועל זה אמר כשמן הטוב על הראש שיורד על הזקן זקן וגו׳ מדכתיב זקן כפול שירדו ב׳ טיפין מב׳ צידי הזקן מומין ומשמאל ולא ירדו למטה שוב אבל נשארו שם והוא לרמז על ב׳ המשוחים בכהונה שהאחד הוא הכ״ג והב׳ הוא משוח מלחמה כדאמרינן לקמן משוח יכול מלך ת״ל כהן אי כהן יכול משוח מלחמה ת״ל והכהן המשיח שאין משיח ע״ג וע״כ היו תלויות בו לרמז שבו יהיו תלויות ולא יפסקו ממנו ומזרעו לעולם וע״כ היו בו ב׳ אחד מימין ואחד משמאל כמ״ש הסגן מימין כו׳ והוא בעצמו ענין נבואה של זכריה שראה שני זיתים ואמר מה אלה שני בני היצהר שהוא רמז למשוחים מן הכהונה שלא יפסקו מזרעו של אהרן לעולם ורש״י פירש שם כהונה ומלכות ולא משמע כן דהא על בית שני נאמרה נבואה זו ולא היה שם מלכות בית דוד דמלכי ישראל אין מושחין אותן כדאמרינן בשמעתין. ומפרש רב פפא סיומא דהאי קרא שיורד על פי מדותיו
תנא כשהוא מספר כו׳. ר״ל שזכה אהרן שיורד שמן המשחה כדלעיל על זקנו ר״ל על בשביל מדותיו שהיו לו בפיו שהיה מספר ומדבר שלום בין איש לחבירו וע״ז אמר כשהוא מספר עם אחרים דהיינו לעשות שלום ביניהם היו עולות ויושבות לו כו׳ לרמוז דבזכות זה הוא זוכה שלא יהיה למשיחיו הפסק ואמר שעל דבר זה שראה באהרן היה משה דואג לפי שהוא היה ג״כ כ״ג ולא זכה לב׳ טיפין שיבטיחו הש״י ב״ה על ב׳ משיחים שלא יפסקו מזרעו ולמ״ד נמי לעולם לא נתכהן משה רק בז׳ ימי המלואים מ״מ מלך היה שהוא ג״כ נקרא משוח ולא הובטח שיהיה גם מזרעו מלך כמ״ש אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות ומוקי ליה שם לו ולא לזרעו כו׳ ולא זכה לטיפה בזקנו להורות לו שלא יהיה נפסק מלכות מזרעו וע״כ היה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה שיש בו שום מעילה וחטא שלא זכיתי לשמן המשוחים האלו כמו שזכה אחי אהרן גם היה דואג ע״פ מ״ש שם בשעה שפוסקין לו לאדם גדולה פוסקין לו ולדורות שנאמר לא יגרע מצדיק עינו וגו׳ ואם הגיס דעתו הקב״ה משפילו וע״כ אמר שמא מעלתי להתגאות ואמר שיצתה ב״ק ואמרה כטל חרמון וגו׳ כי הנה הר חרמון הוא יותר גבוה מהר ציון והטל יורד ממנו להר ציון וכשם שאין בחרמון מעילה שהוא מניח לירד הטל ממנו אבל הוא למעלתו אשר הוא מוריד ומשפיע הטל להר ציון למקום המוכן לברכה אשר שם צוה ה׳ את הברכה וגו׳ ובדמיון הזה שמן המשחה שבזקן אהרן ולא בזקנתך אין בך חשש מעילה אבל הוא למעלתך שאתה הוא הראש ואתה משפיע להיות הכהונה מזרע אחיך לו ולזרעו לדורות ולכך לא כתיב על ראש אהרן כדכתיב על זקן אהרן כי הראש הנאמר בכתוב הוא משה שהוא ראשו של אהרן דוגמא שדרשו אחי וראש דגבי בנימין על יוסף אחי הוא וראשי הוא ולענין מלכות נמי שהיית דואג אין בך מעילה ושום חטא שהרי אתה הראש ומשפיע על תלמידך יהושע כמ״ש בו שאין מתקנא בבנו ותלמידו. ואמר עוד ועדיין היה אהרן דואג כו׳ כמ״ש לעיל כי כשמתו בניו שהיו ב׳ סגני כהונה דהיינו שיהיה האחד כ״ג במקומו והב׳ יהיה משוח מלחמה היה דואג ותלה מיתתן בו בעון העגל ומעל בשמן ב׳ המשוחים האלו שיפסקו ממנו. ואמר שיצתה בת קול וא״ל הנה מה טוב ומה נעים וגו׳ זכר ב׳ מעלות טוב נאמר על בעל מדות טובות שהיו באהרן ונעים נאמר על המושכלות כמ״ש על התורה אמרי נועם שהיה במשה יותר מבכל אדם כמ״ש לעיל וז״ש מה טוב מדות של אהרן ומה נעים תורתו של משה אשר ע״כ זכו לשבת יחד בדור המדבר בכהונה גדולה ומלכות גם יחד שכמו שמשה לא מעל אבל זכה להשפיע מכבודו לאחרים שאפשר לא היו בניו ראוים כ״כ ויותר היה כבודו בבני אחיו כך אהרן לא מעל וחטא שתפסוק ח״ו הכהונה מזרעו הנשאר לו אבל אלו בניו מתו למעלתם כמ״ש בקרובי אקדש והוא ענין תחלת פרשת אחרי מות שבא אליהם בתנחומין על דאגות אלו שזכר. ואמר וידבר ה׳ אל משה וגו׳ שדבר לו תנחומין על דאגתו שלא נתנה לו הכהונה לו ולזרעו שהרי בקרבתם לפני ה׳ וימותו וכבר נגזרה גזירה להיות הנקרבים בראשונה לשכינה שימותו כמ״ש כי בקרובי אקדש ואילו נעשה כן בשני בניך כמו שנעשה בשני בני אהרן הרי כבר פסקה הכהונה מזרעך וזרעך כלה אבל כבודך ליתן הכהונה לאחיך שתתקיים הכהונה בבניו הנותרים כמו שאמר אל אלעזר ואיתמר הנותרים. ואמר שדיבר גם תנחומין לאהרן על שהיה דואג שמא חטא ומעל בעון עגל שתפסק ממנו הכהונה הנה אחיך הוא ע״ד שאמר שבת אחים כשם שאתה לא מעלת כן הוא לא מעל: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך כו׳. דכל מלכות בית דוד בני מלכים הם ואין מושחין אותן אלא מפני המחלוקת כדאמרינן לעיל ולכך מושחין אותן על המעיין שתמשך מלכותן כמעיין ולא יפסיקן המחלוקת וע״ז מייתי משלמה כמ״ש לעיל שהיה משיחתו מפני מחלוקת של אדוניהו משא״כ משיחה דכ״ג דאפילו כ״ג בן כ״ג מושחין שלא מפני המחלוקת ולכך לא בעי מעיין וק״ל: מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו׳. יש לדקדק בדברי המאמר הזה מעיקרא אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא כו׳ ובעשיה לא קאמר רק חלוקה הראשונה דהיינו אי משך נהוריה נידע דמסיק שתא ולא קאמר חלוקה השניה דאי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא וכן בבעי למידע אי מצלח אי לא לירבי כו׳ לא קאמר אלא אי שמין ושפיר מצלח ולא קאמר אי לא שמין ושפיר לא מצלח וכן בבעי למידע אי חזר ואתי לביתיה כו׳ לא קאמר אי לא חזי בבואה דבבואה דלא אתי לביתיה ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי כו׳ כדאמרינן פרק ד׳ מיתות וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית׳ ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית׳ ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית׳ ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב״ה וחזרה וכו׳ אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית׳ ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו׳ הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו׳ לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה״ק אי לא דהיינו דא״נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש (דאם כן) [דא״נ] לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב״ה ואפשר שישתנה בשום זכות וכן באי מצלח אי לא היינו דידע דמצלח בהחלט ואי לא היינו דלא ידע כאילו לא עשה כלום ולכך בעשיה לא נקט אלא אי שמין ושפיר מצלח אבל אי לא שמין אפשר דמצלח ואפשר דלא מצלח ולא ידע כלום וכן יש לפרש באי חזר לביתיה אי לא דהיינו אי לא ידע ולכך לא נקט אלא אי חזי בבואה וכו׳ אבל אי לא חזי בבואה דבבואה לא ידע כלום והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו׳ ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב. דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו׳ כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו׳ והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה׳ אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקב״ה אותם מעליהם דאין הקב״ה מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה׳ אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו׳ שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו׳ אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק: אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו׳. ר״ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש:
יהא רגיל (למיתי) [למחזי] בריש שתא קרא וכו׳. דכל הני סימנין לטובה הן אי כפרש״י הכא ובפרק קמא דכריתות דגדלי מהר ואיכא דמתקי שהוא לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה ואי כפי׳ המרדכי בשם רבינו האי רוביא ירבו זכיותינו וכו׳ ע״ש ובטור א״ח סימן תקפ״ג אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש: כי בעיתו מיעל ומגמרי וכו׳. הוא מל׳ הגמרא כשאתם רוצים ללמוד גמרא מרבכם שהוא פלפול והויות דאביי ורבא גרסו מתני׳ מקודם דעיקר הגמרא הוא ליישב המשניות בכל דבר שיש להסתפק בה וע״כ גרסו המתני׳ מקודם כדי שתהיו בקיאין בה. ואמר חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות וגו׳. והכי אמרינן נמי בעירובין שאמר רבי ראיתי את ר״מ מאחוריו וכו׳ ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדידנא טפי שנאמר והיו עיניך רואות וגו׳ והוא שהדבור של אדם משתנה ומשתמע לפעמים לתרי אפי אבל מתוך עקימת שפתים וקריצת עינים שבאדם לפעמים יש להבין כוונתו של המדבר וז״ש והיו עיניך רואות לפנים את מוריך המורה לך כונת המדבר ומזה הטעם אמרינן נמי לקמן בסוף פרקין בני ת״ח וכו׳ בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם כדי שיהיו עיניהם רואות מוריהם אבל כשאין להם דעת אמרינן שם שיושבים לפני אביהם ופניהם כלפי העם מפני כבודם דאין לחוש בהם שיראו מוריהם. ואמר גרסו על נהרא עיין פרש״י ועי״ל ע״פ מ״ש בפ״ק דתענית למה נמשלו ד״ת למים וכו׳ מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וז״ש דכי היכי דמשכן מיא ממקום גבוה לנמוך כך נמשך שמעתתייכו מדעת גבוה לנמוך ורוח שפלה וביאור זה שיתנהגו בפחות ותיבו אקיקלי דמתא מחסיא דהיינו מקום שפל ומקום תורה ולא תיבו באפדני דפומבדיתא שהוא מקום חשוב ואינו מקום תורה כ״כ וכן לענין אכילה תתנהגו בפחות:
טב גילדנא סריא. שהוא מאכל שפל לבעלי תורה:
מכותהא דרמי כיפי. שהוא מאכל עשירים ובעלי תענוג ועי״ל ולא תיבו אפדני דפומבדיתא ע״פ מ״ש פרק העור והרוטב פומבדיתא לוייך אשני אושפיזך לפי שהיו גנבים ביותר וז״ש תיבו אקיקלי דמתא מחסיא ר״ל במקום פרהסיא ולא תחוש לך לגניבה ולא תיבו אפדני דפומבדיתא ואפילו באפדני ובמקום מוצנע ביניהם לא תוכל להשמר מהם מגניבה וכה״ג אמרינן בפרק ערבי פסחים דאכיל קיקלי אקיקלי דמתא שכיב דהיינו לענין מקום פרהסיא ודו״ק: רמה קרני וגו׳ דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן וכו׳. והוא רמז גם על משיח לעתיד שימשך מלכותו כמ״ש הכתוב וירם קרן משיחו כי המשיח שיבא לעתיד מבית דוד ויתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush